אז... החלטת ללכת על זה ולנסות לעשות  סטנדאפ...כל הכבוד! מה עכשיו?

​

במאמר הקודם דיברתי על הפן הטכני, בחלק הזה אפרט קצת את הפן האמנותי.  
מה בעצם נדרש ממך? כמה זמן לעשות? כמה טוב זה צריך להיות? מה יקרה אם לא יצחקו??
 

נתחיל מהסוף – והכי תכלס - תכין 4-5 דקות שאתה מאמין בהן.  תנסה לבדוק זמנים, חשוב שיהיה לך אומדן של אורך הקטע שלך, מנהלי הבמה יסלחו אם לא תצחיק, אבל לא אם תמשוך זמן יותר משהוקצב לך. סמוך עלי. זה אחד הכללים היותר מוקפדים באמנות נטולת הכללים הזו.

"אבל מוטי! כתבתי יותר מ-5 דקות!" נפלא! כל הכבוד! ועדיין - קח את 5 הדקות הטובות יותר בעיניך – ותעבוד עליהן. תשתדל להכין 5 דקות שיזרמו לך מבחינת הסגנון וההומור. על הבמה כבר תרגיש מה נכון לך, ותוכל לחדד את זה לפעם הבאה. שמור את יתר החומרים בצד. הם ישמשו אותך בעתיד.

​

"על מה עדיף שאכתוב?" זו שאלה ששמעתי לא מעט - וואו, אין תשובה, באמת שלא. כל אחד ומה שמצחיק אותו. תלוי באופי הערב והסטנדאפיסט. תהיה נאמן לעצמך ופשוט לך על זה. אל תפחד להיות דומה לסטנדאפיסט כזה או אחר. אתה בתחילת הדרך, זה ישתנה.

​

"מה יקרה אם אשכח את הטקסט?" כלום לא יקרה. חוץ מהמבוכה שתרגיש. הכל טוב. קורה לכולנו – פשוט תשתדל לשנן אותו ולהקטין את הסיכויים שתשכח. חבל – אלו דקות במה יקרות, חבל לבזבז אותן על בלאקאאוט מעצבן.

חשוב לזכור – ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק - אל תחכה שהחומר יהיה מושלם. הוא לא יהיה. לעולם. וגם אם תחשוב שכן – על הבמה סביר להניח שתגלה שלא. אלה דברים שנמדדים ומתעצבים לאורך זמן. סביר להניח שהסטנדאפיסטים שאתה אוהב עושים את זה לפחות 15 שנים. גם אם בפועל נחשפת אליהם רק לאחרונה. אז פשוט צא לדרך. דברים יתגלגלו משם.

​

"מה יקרה אם לא יצחקו?" – כלום לא יקרה. זו התשובה. לא צוחקים? קורה לכולם. כ-ו-ל-ם. אין מובן מזה. בטח שבתחילת הדרך. סטנדאפ זו דרך ארוכה ואתה רק בהתחלה. עדיף שיצחקו, ברור, אבל גם אם לא צוחקים – תמיד יש את הפעם הבאה. תמיד.

​

​

סטנדאפ זה מרתון. לא ספרינט.